פרספקטיבה הומיאופתית על בעיות פסיכולוגיות

הומיאופתיה ופסיכולוגיה

צ'ארלס פרדריק, המייסד של מרכז בריאות הנפש המפורסם שנקרא קליניקת מנינגר, היה למעשה רופא הומיאופת. הוא הצטרף למכון ההומיאופתיה האמריקאי בשנת 1894 וזמן קצר לאחר מכן הפך לראש חברתו הרפואית המקומית. ד"ר מנינגר היה חסיד ההומיאופתיה ואמר פעם: "הומיאופתיה מסוגלת לספק את הדרישות הטיפוליות טוב יותר מכל מערכת או בית ספר אחר לרפואה".

שמו של האנמן לא אוזכר בטקסטים על ההיסטוריה של פסיכולוגיה, ועדיין, עוד לפני שהוא פיתח את מדע ההומיאופתיה, הוא תרם תרומה חשובה לבריאות הנפש. בשנות 1700 המאוחרות, הוא נחשב למטפל העיקרי בגירוש שדים.

האנמן היה אחד ממספר רופאים שתפסו מחלת נפש כמחלה הזקוקה לטיפול הומאני. הוא התנגד למנהג ענישת חולי הנפש, העניק להם כבוד והמליץ על מנוחה ורגיעה פשוטים. למרות שסוג טיפול זה נראה אולי ברור וחשוב, בשעתו הוא נחשב למהפכני.

היסטוריונים ופסיכיאטרים מכירים היום בעובדה שבעבר טיפול בטירוף היה לעיתים קרובות ברברי. מומחים אלו זוכרים את העבר של שנות 1700 ו-1800, תקופות בהן חולה נפש קיבל זריקות מלריה בתקווה שהחום ישרוף את הטירוף שלו.

אינסולין ניתן לחולי סכיזופרניה, למרות שנראה היה שהוא מפחית את התסמינים רק במינונים גבוהים מאוד, ולעיתים קטלניים. בשנת 1950, בוצעו בין ארבעים לחמישים אלף חיתוכי אונה קדם חזיתית, בפעולה בה האונה הקדמית של המוח נכרתת, ומותירה את המטופל במצב זומבי.

תרופות נוירופלטיות, כגון תורזין, ניתנו בדרך כלל לחולים פסיכוטיים. תרופות אלו עלולות לגרום להתכווצויות שרירים חריפות חמורות, תנוחות מוזרות ובסופו של דבר לתסמונת פרקינסון. טיפולים שונים אלו נחשבים למיושנים או שהם התמתנו, ועדיין, נותרה בספק השאלה אם טיפול פסיכיאטרי מודרני הוא אכן הטיפול האופטימאלי.

טיפול פסיכיאטרי מודרני

למרות שהטיפול בחולי נפש התקדם בעשורים האחרונים, עדיין קשה שלא לחשוב שאולי חלק מהטיפול הפסיכיאטרי המוצע כיום ייחשב ברברי בעתיד הרחוק או אפילו הקרוב. מחלת נפש היא ללא ספק אחת מבעיות הבריאות הקשות היום.

במשך שנים רבות, פסיכיאטרים ופסיכולוגים התקשו בהגדרת מהות מחלת נפש ומה מבדיל סוג אחד של מחלה מסוג אחר. בשנת 1980, האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית פרסמה את המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי של הפרעות נפשיות, המהדורה השלישית (DSM-III).

טקסט זה הפך למדריך הרשמי להגדרת קטגוריות מחלה נפשית. למרות שהמדריך מציג מידע מחמיר ביותר לגבי מחלת נפש, ד"ר ג'רולד מקסמן, פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה, ציין כי המדריך מראה כיצד "פסיכיאטרים קטנים יודעים בעצם על הפרעות נפשיות, מנתונים מוצקים ולא בגלל אכפתיות". לטענתו, המדריך מפנה זרקורים לפערים העצומים במידע העובדתי הקיים על הפרעות נפשיות רבות.

למרות ההתקדמות ביכולת פסיכיאטרים ופסיכולוגים לאבחן מחלת נפש, לא תמיד ברור שאבחנות נותנות הבנה טובה יותר לגבי הפרעות פסיכולוגיות, וגם לא בהכרח מלמדות איך לרפא אותן. הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט הזכיר את מגבלות האבחון, כשאמר: "רופאים חושבים שהם עושים משהו בשבילך באמצעות תיוג מה שיש לך כמחלה".

במאות השנים האחרונות, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש התווכחו לגבי הטבע של מחלת נפש. הם שאלו: באיזו מידה מחלת נפש נחשבת לביולוגית או אורגנית, ובאיזו מידה היא נחשבת לפסיכו סוציאלית?

עד לאחרונה, רוב הפסיכיאטרים לקחו צד אחד או אחר בנושא זה. קיים קונצנזוס בקרב פסיכיאטרים היום לפיו גורמים באופן כללי, ביולוגיים בעיקר, קובעים את סוג תסמיני הפרעה אותם חווה אדם, למשל הזיות או נדודי שינה, ואילו גורמים פסיכו חברתיים הם האחראים העיקריים לתוכן והמשמעות של תסמינים אלו.

פסיכיאטרים נוטים לנצל תרופות כדי להתמודד עם ההיבטים הביולוגיים של בעיות פסיכולוגיות וטיפולים פסיכולוגיים על מנת לטפל במצב פסיכו סוציאלי. קביעת התרופה לשימוש מבוססת על הבנת תפקוד המוח.

תאי עצב מעבירים מסרים באמצעות שליחת אותות חשמליים וכימיקלים הנקראים נוירוטרנסמיטורים. פעולה זו גורמת לתאי עצב אחרים לשלוח הודעות או לעכבן, בהתאם לתדירות ועוצמת המסר המשודר, ורגישות קולטני תא העצב.

תרופות פסיכיאטריות נבחרות להשפיע על מנגנונים אלו. בקרב אנשים הסובלים מסכיזופרניה נמצאו קולטני תאי עצב בעלי רגישות יתר לנוירוטרנסמיטר מסוים, ובכך תאים אלו נפטרים בקלות רבה מידי. תוראזין וסטלזין הן חלק מהתרופות האנטי פסיכוטיות הניתנות לחולי סכיזופרניה על מנת לסייע בהפחתת רגישות יתר זו והרגעת המטופל.

פסיכיאטרים מאמינים כי דיכאון חמור הוא תוצאת ירידה בקליטת שליחים עצביים מסוימים, ולכן נקבעות תרופות להגדלת פתיחות זו. תרופות טריציקליות נוגדות דיכאון הנפוצות ביותר כגון אלטרול, נחשבות למבצעות פעולה מגרה זו.

מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAO) ניתנים אף הם לדיכאון, בין היתר משום שהם מונעים התמוטטות מספר נוירוטרנסמיטורים, ובין היתר משום שנראה שהם מקלים על תסמיני חולי דיכאון. עדיין ניתנים אמפטמינים לדיכאון של מטופלים, במיוחד לקשישים. יחד עם זאת, מאז שהתגלה שתאים נוטים לפתח סובלנות והתמכרות לתרופות אלו, נדרשים מינונים חזקים יותר כדי לקבל את ההשפעה.

למרות פשטות הסברים אלו לסיבה בגללה נקבעות תרופות פסיכיאטריות, הטבע אינו תמיד חד ממדי כמו ההסברים הרפואיים. נוירוטרנסמיטורים משפיעים על התפקוד העצבי וגם משפיעים ישירות על ההורמונים.

באמצעות התערבות באיזון העדין של כימיית המוח, תרופות גורמות להפרעה פיזיולוגית משמעותית. לדוגמה, ניתן להניח שהגוף יחווה ירידה הפעילות הפיסיולוגית במהלך דיכאון חמור. אך למעשה, בלוטת יותרת הכליה הופכת להיפראקטיבית, ויוצרת כמויות עודפות של קורטיזול, הורמון בגוף האחראי העיקרי ל"מתח". מערכות הלב, כלי הדם והעיכול שונים מבחינה נוירולוגית ותסמיני אלרגיה הם תופעות לוואי של תרופות נוגדות דיכאון.

מעכבי מונואמין אוקסידאז גורמים לשיבוש הגוף באכילת מזונות ומשקאות רבים כגון גבינה, יוגורט, בירה, שוקולד, צימוקים, קפה, ומוצרי שמרים אחרים, מהם יש להימנע היות ובליעתם עלולה לגרום ללחץ דם גבוה ובמספר קטן של מקרים גם למוות.

קיימים עשרה טריליון תאי עצב במוח השולטים בחושים, בחשיבה ובתחושה. למרות הפונקציות השונות של קבוצות שונות של תאי עצב, הטבע התלוי והסינרגטי שלהם יוצר כל עבודה מורכבת ביותר לבלתי אפשרית להבנה באופן מלא. כצפוי, פסיכיאטרים השיגו הצלחה מוגבלת בניסוי לשנות חלקים מוחיים המתפקדים באופן שגוי, ללא הפרעה ישירה לכימיה של המוח ותהליכים פיסיולוגיים.

הסופר לאייל ווטסון ציין כי "אם המוח היה פשוט כל כך להבנה, היינו פשוט מבינים שאנחנו לא יכולים להבין אותו". בנושא הכרה במורכבות המוח וההתנהגות האנושית, אלברט איינשטיין אמר פעם: "פסיכולוגיה קשה הרבה יותר מפיסיקה!"

למרות העובדה שלתרופות פסיכיאטריות יש יותר תופעות לוואי חמורות, במיוחד כשהן נקבעות לטווח הארוך, והעובדה הנוספת שהן לא באמת מרפאות מחלה נפשית, תרופות אלו עדיין משמשות בתפקיד חשוב.

היות וכ-15% מהאנשים הסובלים מדיכאון חמור מתאבדים, שיטות להקלת דיכאון והפחתת הסיכוי להתאבדות בהחלט נחוצים. אם, לעומת זאת, יש להן חלופות, בהחלט נבון לשקול אותן. ד"ר צ'ארלס פרדריק מנינגר מזכיר כי "הכרחי למצות את אמנות הריפוי ההומיאופתי לפני הזדקקות לכל מצב של טיפול אחר, אם רוצים להשיג את ההצלחה הגדולה ביותר האפשרית.

ההבנה ההומיאופתית של מחלות נפש

מבחינת ההומיאופתיה, בריאות מחוברת באופן הדוק להבנת המוח באופן כללי. הומיאופתים אינם מפרידים בין הגוף והנפש בדרך הרגילה, ומניחים בדרך כלל כי קיימים ביניהם יחסים דינמיים המשפיעים באופן ישיר זה על זה. הומיאופתים מבססים כמעט כל מרשם בהתחשב בתסמינים הפיסיים והנפשיים של המטופל. תסמינים פסיכולוגיים משמעותיים בדרך כלל לבחירת התרופה הנכונה.

ניסיון לקבוע אם המצב הנפשי של האדם נגרם ממחלה פיסית או להיפך, מועיל רק לעיתים נדירות בגילוי התרופה ההומיאופתית הנכונה. רוב הזמן, קביעה זו שנויה במחלוקת. במקום זאת, הומיאופת מבקש למצוא תרופה שמתאימה למכלול התסמינים הפיסיים והפסיכולוגיים של האדם, ללא קשר ל"מה בא קודם".