עבודה עם רגש בפסיכותרפיה

פסיכותרפיה ורגש

טיפול פסיכולוגי מלמד מטופלים כיצד להשתמש במיומנות ובאופן ראוי ברגשותיהם בחיי היומיום. רגשות נחווים תמיד בהקשרים מסוימים ויש ללמוד את השיטות המתאימות להתמודדות עימם בהקשרים שבהם הם נוצרו.

חווית ההשפעות הפיסיות של עיכוב רגשות

המטפל מציע למטופל פשוט להרשות לעצמו לחוות את הרגש בשקט פיסי בגופו. לעיתים קרובות המטופל יעשה משהו על מנת לעצור את גופו מכניעה לרגשות, כגון הידוק הבטן, הידוק הלסת, כיווץ עיניים, או עיכוב נשימה.

אם נראה כי הוא מרגיש עצב, אפילו צורך לבכות, אך עוצר את עצמו מלעשות זאת יש לשאול אותו איך זה מרגיש מבחינה פיסית, ואז הוא בדרך כלל יהיה מודע לכך שהעיכוב הפיסי גורם לו להרגיש מתוח ולא נוח.

המטפל חוקר איתם איפה ואיך הוא למד לדכא השפעות אלו, ואינו מתייחס לעיכוב כ"התנגדות" המאופיינת בהקשרים שליליים, אלא ככזו המונעת מהמטופל את ההזדמנות לגלות מה הוא עושה באופן פעיל, אם כי לא מודע, כדי למנוע חווית וביטוי רגש. יש להציג את התהליך המעכב ככוח פעיל נגדי בעל תועלת חיובית להישרדות בשלב מסוים בחייו. יתכן שהמטופל נבוך מהפגנת רגש ואינו שש לעשות זאת בנוכחות המטפל. זה נכון במיוחד ביחס לבכי, במיוחד עם מטופלים גברים המחזיקים בדעה לפיה חולשה קשורה לבכי.

התמודדות עם רגשות כעס

עם כל הכבוד לרגשות אחרים, כגון כעס, הצעד הראשון הוא לסייע למטופל להבין שהוא בעצם חווה אותו. ניתן להבחין כי הוא מחזיק אגרופים קפוצים או נשמע או נראה כועס ופשוט לשאול אותו על מודעותו לתחושה.

מטופלים בדרך כלל מתעבים אפילו להודות שהם כועסים או לזהות יעד פרטני לכעסם. הם עשויים להשתמש במונחים מעורפלים כגון "אני פשוט נסער". לכן יש לחקור איתם, כמו עם כאב או עצב, מתי וכיצד למדו להדחיק או להכחיש רגשות אלו.

מטופלים המסוגלים להודות שהם כועסים משתמשים בסטיית ההגנה הכרוכה בהימנעות מזיהוי ברור של המקור, היעד, מיקום או עוצמת הרגש. סטייה אחת היא החלפת תגובה מעורפלת כגון "יש כעס", במקום הכרה בכעס כנובע מהפנים, כלומר "אני כועס".

סוג שני של סטייה הוא הבעתו באופן חלקי בלבד, כמו בסרקזם או התגרות. סוג שלישי של סטייה הוא חוסר זיהוי הגורם אליו מופנה הכעס, למשל "אני פשוט כועס, לא על אף אחד בפרט". סטייה נפוצה מאוד השופטת אחרים במקום נטילת בעלות על הכעס המקורי הנובע מהפנים, למשל, היא הצהרה שאחרים הם טיפשים, רעים או אנוכיים.

זה יכול להיות הרסני במיוחד כשביטויים אלו מוצהרים בפסקנות, היות והם גורמים להתגוננות והתקפה נקד אחרים שאינם מקבלים פסקנות זו. סוג נפוץ סופי של סטייה הוא מזעור הרגש באמצעות שימוש במונחים כמו "קטן" כמו "אני קצת עצוב".

כשמטופל מקדים את המילים "מעט" לתיאור רגשותיו, מומלץ להציע לו לנסות לנסח מחדש את ההצהרה, ולהשמיט את המילה "מעט". בדרך כלל הוא מבין שכשמבטאים את הרגש באופן שאינו מוגדר בבירור, ניתן לחוות אותו במלואו ולא באופן מדולל.

כעס כרוך בדרך כלל בפעולה מילולית להשגת תחושת החלטה, למרות שמטופלים רבים לא למדו לבטא כעס מילולי. זה קורה בדרך כלל עם מטופלים שהוריהם הכו אותם כשכעסו או הביעו את כעסם באמצעות התבטאויות פסקניות שליליות כלפיהם.

במקרים אלו, יש לחקור איתם מה הם למדו כילדים על כעס ולסייע להם ללמוד שיטות לבטא זאת באופן מילולי. האם התביישו? האם נענשו פיסית? האם הרגישו תחושת אשמה? האם ההורים הציגו בפניהם מצג חולשה כך שהרושם שהתקבל היה שאם יפגינו כעס, ההורה יקרוס? האם הרגישו כי הם הורסים את המשפחה?

כשהמטופל מוכן להביע רגשות כעס או רגשות דומים, יש לבקש אותו לדמיין את כעסו ולהציע לו לספר על רגשותיו. אם הוא עדיין אינו מסוגל לעשות זאת, ניתן לשאול אותו אם הוא יכול לחשוב על שיטות אחרות לבטא את רגשותיו.

הוא עשוי להחליט שהוא רוצה לעשות זאת באופן אישי, וזה בסדר גמור. אולי הוא חושש שכעסו לא ישפיע על אחרים. אם הוא מחליט שאין שום דבר שהוא יכול לעשות עם כעסו ומסרב לחשוב על דרך להתמודד עימו, יש לתת את הדעת על ההיבטים הפיסיים והנפשיים המתעוררים עם הכלת הכעס ולגרום לו לחדד את תחושותיו הגופניות. בדרך כלל קיימת תחושה פיסית של מתח, חוסר נוחות ורגשות טינה. נושא הכעס יתבטא כפי הנראה במפגשים מאוחרים יותר.

לעיתים יש לסייע למטופל הנוטה לסגת במהלך כעס או פגיעה, ללמוד לבטא את רגשותיו באופן מילולי ושאינו שיפוטי או מאשים. הדבר חשוב במיוחד בעבודה עם בני זוג, שלעיתים קרובות נופלים לתצורה הנפוצה של אדם אחד באגרסיביות המאשימה אחרים, ולאחר מכן הם מרגישים חסרי אונים, מבוהלים ונסוגים.

התמודדות עם רגשות טאבו

מטופלים נוטים לחוש בושה או אשמה על חווית רגשות מסוימים כגון קנאה, שנאה, פחד, עצב או רחמים עצמיים. גברים מתקשים בדרך כלל להודות שהם מרגישים פחד או כאב, היות והם מניחים שזה סימן לחולשה.

גברים ונשים מתייחסים לעצב על מצב נוכחי או מצב שהיה בעבר כמו רחמים עצמיים. אלו הם בדרך כלל אנשים שהתביישו כילדים להפגין עצב. המטפל מנרמל רגשות אלו ומסייע למטופל להבין כי רוב האנשים חווים רגשות אלו בזמנים שונים. אך יש לחקור גם את ניסיון העבר עם ההורים, אחים וחברים כשהרגישו והביעו רגשות אלו.

התמודדות עם רגשות רכים ופגיעים. ראשית, ביחס לרגשות "פגיעים" כמו עצב, צער ואפילו אהבה, הגורם החשוב ביותר בלמידת הבעת רגשות אלו הוא קביעה האם ההקשר בטוח או לא, והאם קיימת התמיכה הפנימית לבטאם. על מנת להעבירם, יש לראות את המטפל כנוכחות תומכת ואמפאתית. סביבה בטוחה בטיפול פסיכולוגי חוקרת את חוויות, תפיסות וציפיות המטופל לגבי העברה שלילית אפשרית. המטופל עשוי לצפות מהמטפל להיות דמות סמכותית קשה השופטת אותם אם הם פגיעים.

התמודדות עם פגיעות. גם אם המטופל תופס את המטפל כבטוח, הוא עשוי לחוות איסורים פנימיים נגד פגיעות. שיטה אחת לקביעה אם הגורמים המעכבים הם חיצוניים או פנימיים, היא לשאול אותו אם הוא יכול לבטא רגשות אלו, לדוגמא במצב בכי או עצב כשהוא לבד. אם כן, אז האיסורים חיצוניים יותר. כלומר, הציפייה שאחרים יראו אותו כחלש או טיפש כשהוא מבטא רגשות פגיעים ועשוי לעמוד בפני ניצול.

חשיבות ההקשר ביחס לביטוי רגשות. מידת ההקשרים השונים שבהם מטופל חווה רגש והדרך בה הוא מתאים את ביטוי הרגש להקשר הנכון, חיוני במהלך הטיפול לשם זיהוי וביטוי ראוי של רגשות. צעקות על בוס בעבודה או על הילדים, כפי הנראה לא יפעל לטובת המטופל, למרות שזה עשוי להיות רגע של סיפוק. הבעת כאב אצל אדם אדיש או סדיסט בדרך כלל לא תהיה חכמה.